כל מדינה בארה"ב קובעת לעצמה את הגיל בו ניתן לקבל היתר לנהיגה עם מבוגר ואת הגיל בו ניתן לקבל רישיון. יש מדינות, כדוגמת אלסקה, דקוטה הדרומית והצפונית, קנזס ועוד, בהן ניתן לקבל היתר נהיגה בגיל 14. בדקוטה הדרומית ניתן לקבל רישיון בגיל 14.5.
איך בדיוק הורה אמור ללמד את הבן שלו נהיגה? אתם בטח זוכרים שלמורה שלכם לנהיגה הייתה דוושת ברקס בכיסא שליד הנהג, באמצעותה הוא עצר את האוטו בכל פעם שכמעט עשיתם תאונה. אז זהו, מסתבר שבאוטו שלי אין כזה דבר, וגם לא במכוניות של מיליוני אמריקאים שמלמדים את ילדיהם נהיגה.
אין צורך לומר שאחרי שיעור אחד של שעתיים, אוריה לא ידע שום דבר בנהיגה. כיוון שאני לא מורה לנהיגה, הייתי צריך לגבש אסטרטגיה. אפשרות אחת היא להתחיל בטבילת אש קשה ואז לעבור לקל. כלומר, להיכנס עם אוריה לכביש המהיר, יש שם תשעה מסלולים לכל כיוון, ואז להגיד לו, למשל, לרדת שמאלה במחלף. אם הוא יצליח לעבור שמונה נתיבים כדי לפנות שמאלה ואנחנו נצא מזה בחיים, הכל כבר יהיה קטן עליו בהמשך. האפשרות השנייה היא לחפש מגרש חניה גדול וריק ולהתחיל ללמוד לנהוג. בחרנו במגרש של טרגט.
אוריה אמר פעם שבאמריקה נערים רבים לומדים לנהוג באוטו לפני שהם יודעים להסתובב לבד ברחוב או לעלות על אוטובוס. זו כמובן הגזמה. מכל מקום, בבתי ספר רבים בארה"ב, ישנם מגרשי חניה גדולים שבהם חונים התלמידים שמגיעים לבית הספר באוטו.
אוריה היה השנה בכיתה י"א, וכשליש מהתלמידים בכיתה שלו הגיעו לבית ספר ברכב שלהם. אוריה לומד בבית ספר יהודי שתלמידיו מגיעים מכל רחבי לוס אנג'לס, חלק מהתלמידים נוהגים בכל יום עשרות קילומטרים בכבישים מהירים כדי להגיע לבית הספר. אני מודה שזה משהו שאני לא לגמרי מבין.
ההתחלה הייתה פחד אלוהים. גם אם החניון של טרגט ריק (ותסמכו על האמריקאים שהוא אף פעם לא ריק), עדיין, תמיד ישנה אפשרות שבטעות ניכנס עם האוטו לסיבוב קצר בחנות. אחרי שעות רבות במגרש חניה עברנו לרחובות צדדיים ומשם לרחובות יותר ראשיים. בכל פעם שנסע לפנינו אוטו שנראה יקר, צרחתי על אוריה שישמור מרחק. אוריה צבר הרבה יותר מ-50 שעות על ההגה עד שחשבנו שהגיע הזמן. רגע לפני שהוא אמור היה לעבור את הטסט, פרצה הקורונה ומשרד הרישוי נסגר. מאז הכל תקוע.
ביטוח מוזל לתלמידים טובים
