"הבן שלי לומד כדורסל בבית ספר מוסלמי"

בקיץ האחרון איתמר (כיתה ו') השתתף בקייטנת אופניים. באחד הימים פנתה אליו ילדה, שאלה אותו איזה מבטא יש לו ומאיפה הוא בעולם. איתמר השיב שהוא מדבר עברית ושהוא בא מישראל. "אם כך אנחנו שכנים", היא חייכה אליו – "אני מעיראק". הם לחצו ידיים. לפני יותר משנתיים הגענו לקליפורניה לתקופה של מספר שנים והתמקמנו בעיר פסדינה. בשנה הראשונה הילדים למדו בבית הספר היהודי של העיר (ע"ש חיים ויצמן). בבית הספר לומדים כ-40 תלמידים, מתוכם ארבעה היו שלנו.

לאחר שהתגברנו על הבעיות הדחופות התפנינו לעניינים האחרים, ובכלל זה מציאת קבוצת כדורסל לאוריה (אז בכיתה ח'). העניין הוא שלבית הספר ע"ש ויצמן אין נבחרת כדורסל, לכן המנהלת הציעה שאוריה ישתלב בנבחרת הכדורסל של בית ספר אחר. באופן ספציפי היא המליצה על New Horizon.

כמה ימים לפני האימון הראשון ענת הציצה באתר בית הספר – "זה בית ספר מוסלמי", היא דיווחה. שוחחנו עם ליסה, מנהלת בית הספר שלנו. הזכרנו לה שאנחנו גם ישראלים ולא רק יהודים, שנערים בני 14 כבר מכירים את העולם, והם גם שומעים דברים בבית. לא בטוח שזו תהיה חוויה טובה. היא אמרה שהיא תבדוק שוב. למחרת היא חזרה אלינו ואמרה שיהיה בסדר.

המפגש הראשון

הגעתי עם אוריה לאימון הראשון. אחת המנהלות קידמה את פנינו וסיפרה לנו כמה התרגשה במהלך היום לקראת בואנו – "הילדים חייבים להכיר זה את זה", אמרה. אחר כך היא קראה למאמן – "תכיר", אמרה לאוריה, "זה המאמן שלך, איסמעיל".

יצאתי מבית הספר וחזרתי אחרי שעה ורבע. "נו?", שאלתי.

"אכזבה. הרמה של הקבוצה נמוכה", הוא ענה.

לא הבנתי את התשובה, מה קשורה עכשיו הרמה של הקבוצה?

"איך היה עם הילדים?" ניסיתי למקד את השאלה, "הם שאלו אותך מאיפה אתה?"

"כן".

"ואמרת שאתה מישראל!?"

"הייתי אמור להגיד שאני ממקום אחר?"

הצלחתי לערער לו את הביטחון. שאלתי איך הם הגיבו – "איך בדיוק הם היו אמורים להגיב?" הוא הזכיר לי שהוא רק היה באימון כדורסל. שוב הוא נדבק אל הכדורסל, ואני כבר התייאשתי ממנו – "לפחות ביררת מאילו מדינות הם באו?"

בשלב הזה אוריה כבר נראה מודאג, הוא גם איבד את הסבלנות – "אבא, אני שוב מזכיר שהייתי באימון כדורסל, אתה זוכר? אתה בעצמך לקחת אותי לאימון הזה, מה הכוונה מאילו מדינות הם? לאימון כדורסל לא מגיעים ממדינות! מה אתה רוצה ממני? ומה זה בכלל מעניין אותי?"

ההשתלבות בקבוצה

אוריה השתלב בקבוצה באופן מדהים. במובנים מסוימים הוא הרגיש נוח בקבוצה יותר מאשר בחברת המעגלים האחרים שסבבו אותו. "לכולם שם כמעט קוראים איברהים", הוא הסביר לי יום אחד, לכן לא צריך לשבור את השיניים כדי לבטא כל מיני הברות בלתי אפשריות. עם המדריך היה לו קשר מיוחד, מעבר לכדורסל, הוא הרבה להתעניין בחבלי הקליטה של אוריה בארה"ב, ובגעגועיו לחברים שלו בישראל. מפעם לפעם, אחרי משחקים, גם הורים של תלמידים היו ניגשים אליו ומדברים איתו.

פעמים אחדות הגעתי גם אני למשחקים. הקבוצה, כפי שאוריה אמר, הייתה לא מאוד טובה, אבל עם נוכחות חזקה. כשמישהו מהקבוצה החזיק בכדור, כל האחרים, גם אלו שעל הספסל, היו צועקים עליו ומנסים להסביר לו מה הוא צריך לעשות. לא תמיד היה לי ברור אם על המגרש יש באמת חמישה שחקנים או קצת יותר.

באחד ממשחקי החוץ, מול קבוצה של בית ספר נוצרי דתי, פנו אליי הורים של שחקני הקבוצה המארחת וביקשו שאספר להם על בית הספר. הסברתי להם שהבן שלי לא לומד בבית הספר הזה, אנחנו רק אורחים. ההורים לא הרפו, ומצאתי את עצמי מסביר על בית הספר שאני לא ממש מכיר – "בית ספר מצוין", אמרתי בסופו של דבר, "מוסלמי".

קבלת האחר ללא חשיבות הדת

באזור שבו אנו מתגוררים יש קהילות ואנשים מכל המזרח התיכון – איראנים, סורים, לבנונים, מצרים, עיראקים, פלסטינים וכמובן ישראלים. מנהלת בית הספר קיבלה אותנו באופן מעורר השתאות כמי שחפצה לחנך את תלמידיה לקבל ולכבד את האחר במציאות מורכבת. תלמידיה הגדילו לעשות אפילו יותר.

היות אוריה "אחר" היה חסר משמעות מבחינתם, כמו גם המציאות המורכבת. זה לגמרי לא מובן מאליו בקרב מבוגרים, ובוודאי שלא בקרב נערים מתבגרים, כפי שכל מי שיש לו ילד בגיל הזה יודע. נזכרתי בסיפור הזה בשבוע שעבר, אחרי המשחקים של הנבחרת נגד גואטמלה וסקוטלנד. אמרתי לאוריה שזה נחמד שכמעט חצי משחקני הנבחרת היו בני מיעוטים, ושהם גם הבקיעו את רוב השערים.

"מה שנחמד זה שהם ניצחו את גואטמלה", אוריה אמר, "וכמובן חבל שהפסידו לסקוטלנד". לכל השאר, כך לדעת אוריה, אין שום חשיבות – "ובטח שזה לא משנה מהי הדת של השחקנים".

הכותב הינו עו"ד אריאל כהאן המשמש כעורך-דין במשרד בוגט-קידר ועבר לגור בקליפורניה באופן זמני.