אחד הפחדים הגדולים של אנשים הוא לדבר מול קהל, אבל דמיינו שהייתם מתרגלים את היכולת הזו מכיתה א'? ילדיו של אריאל כהאן צריכים להעביר הרצאה בכיתה אחת לשבועיים. איך זה עובד ומה קורה כשילד מתבייש?
המשימה הראשונה שרועי (5.5) קיבל בקינדר-גרטן (מסגרת המעבר מהגן לבית הספר) הייתה לשאת בפני הכיתה נאום על עצמו, על פועלו ואולי גם על המורשת שלו לדורות הבאים. התלמידים קיבלו שבועיים להתכונן. מהכרותינו את הסביבה ואת האמריקאים באופן כללי, ידענו שילדים באמת יתכוננו שבועיים ויבואו עם נאום אמיתי מהסוג שאמריקאים אוהבים. אנחנו הישראלים כבר יודעים שהגודל לא קובע כלום.
"קוראים לי רועי. אני אוהב לגו. אני אוהב לאכול פיצה". זה אמנם היה הנאום הכי בקצר בכיתה, זה נכון שמיס תומאס קצת הופתעה, יתכן שגם נבהלה, היא חשבה שיש אולי עוד צדדים באישיות של רועי, שהוא פחות הדגיש בנאום הזה, אבל זה בהחלט היה רהוט, נוקב, החלטי, לא מתנצל, ואפילו קצת סוחף.
היכולת לדבר בכיתה
אם הייתי צריך לייעץ לשר החינוך לאמץ דבר אחד ממערכת החינוך האמריקאית (או לפחות זו שהילדים שלי נמצאים בה), משהו שלא דורש משאבים או כסף רב, הייתי ממליץ לו לשים דגש על היכולת של התלמידים לדבר ולהציג מול קהל. במערכת החינוך שאני מכיר מקליפורניה, הנושא הזה מקבל תשומת לב רבה.
לפני שבועיים הייתי באסיפת הורים אצל איתמר (כיתה ז'). כל המורים סיפרו על החשיבות הגדולה שהם מייחסים להשתתפות התלמידים בדיונים בכיתה. המורה לאנגלית סיפרה שלעיתים בסוף שיעור, היא מבקשת מכל תלמיד שלא השתתף במהלך השיעור, לכתוב לה מכתב עם הסבר. כשהיא מקבלת פתקים שכתוב עליהם דברים כדוגמת "לא חשבתי שיש לי משהו חכם להגיד" או – "פחדתי שהתשובה שלי לא נכונה", היא מקריאה אותם למנהל של בית הספר, כדי שיידע שיש עדיין תלמידים שמרגישים לא בנוח לדבר בכיתה.
היא אמרה שלפעמים היא מעמידה בצד אחד של הכיתה את כל הילדים שהשתתפו בשיעור, ובצד השני את כל אלו שלא השתתפו, ואז כל הילדים שהשתתפו בשיעור צריכים לגשת אל אלו שלא השתתפו, ולהגיד להם שהדעה שלהם חשובה, ושהם מקווים מחר לשמוע את הדברים שיש להם לומר.
ציון על השתתפות
איתמר הבין את העסק. בכל פעם שמורה שואל שאלה הוא מצביע, גם אם אין לו מושג מה התשובה, גם אם הוא לא יודע מה השאלה, גם אם הוא לא בטוח באיזה שיעור הוא נמצא או שהוא בכלל לא מזהה את המורה. הוא הסביר לי שאם הוא צריך לענות על שאלה שהוא לא יודע את התשובה עליה, הוא ממלמל כמה משפטים שאולי קשורים לעניין, או לעולם באופן כללי, וכבר מסתדר. מה שחשוב זה שמקבלים ציון על השתתפות וזה לא משנה אם צודקים או טועים.
כל ישראלי מכיר אנשים שהעבירו את שנות בית הספר ואולי גם את האוניברסיטה כמעט בלי להשמיע צפצוף בכיתה. תלמיד שקט, זה אומר תלמיד שלא מפריע. אם הוא ישתתף בשיעור הוא יצבור ביטחון. ואם הוא יצבור יותר מדי ביטחון הוא עוד עלול להרעיש, אז אולי עדיף שפשוט ישאר בשקט.
כאן זה שונה. מאז שהגענו כאן, לפני שלוש שנים, כל הילדים שלנו, בכל המסגרות, נדרשים לשאת נאומים בפני קהל, בהזדמנויות רבות ובכל נושא שניתן להעלות על הדעת, מהיוטיוברים האהובים עליהם ועד חוק השריעה באפגניסטן (שזה במקרה הנושא שאיתמר נדרש לדבר עליו אתמול בכיתה). המסוגלות להופיע מול אנשים ולדבר בביטחון היא כלי לחיים שקשה להפריז בחשיבותו. ישנם רבים שחוסר הביטחון שלהם מול קהל מלווה אותם למשך כל חייהם. על פניו, בית הספר הוא המקום המתאים ביותר להקניית הכלי הזה. זה כנראה משהו שקשה ללמוד בבית.
נאום על אוזה ובץ
ענת ביקשה ממני להתחיל להכין את רועי לנאום הבא שלו. מסתבר שכל תלמיד צריך לשאת נאום אחת לשבועיים. הפעם גם קיבלנו מהמורה מכתב, עם התאריך שנקבע לנאום של רועי, ובקשה שיבוא מוכן. נושא הנאום – "דברים שלמדתי מוויגלס". מי זה וויגלס? הוא היה הנשיא, הנמוך הזה, עם השפם, לא? לא. מסתבר שמדובר בבובה של כלב שנמצאת אצלם בכיתה, וזה לגמרי הגיוני שאחרי חודש גדוש נאומים חשובים, כבר לא נשאר שום דבר אחר שאפשר לדבר עליו, חוץ מבובה של כלב.
ישבתי עם רועי. שאלתי אותו מה הוא למד מוויגלס. הוא טען שכלום. "מצוין" אמרתי – "אתה רואה כמה שזה קל להכין נאום?" אפילו יותר קצר מהנאום הקודם. "Nothing" זה "כלום" הזכרתי. כמובן שהוא כבר ידע. אמרתי לו שאם הוא רוצה, הוא יכול להאריך משמעותית את הנאום ולומר "Nothing at all", כך שאפילו יצא לו נאום בשפה קצת יותר גבוהה. הכול כמובן תלוי בקהל היעד.
ענת לא אהבה את הרעיון, כמובן. היא טענה שמילה אחת זה לא נחשב נאום. הבעיה היא שרועי מתעקש שהוא לא למד מוויגלס שום דבר. ביקשתי ממנו שינסה להיזכר – אולי וויגלס היה פעם מורה מחליף? לא. בת שירות? גם לא. סייעת? אבא של תלמיד? מורה לטריגונומטריה? לא. מסתבר שהוויגלס הזה, בכלל לא מדבר. לא מדבר ולא זז. מדובר בבובה לגמרי רגילה. אם כך, מה כבר אפשר ללמוד ממנה? הצעתי לרועי שיגיד שוב את הנאום הקודם, עם הפיצה והלגו, זה היה נאום מצוין. גם נואמים מפורסמים חוזרים על עצמם לעתים.
אבל עכשיו תחשבו אתם, מה היה קורה לו המורים שלכם בכיתה א' היו מכריחים אתכם לנאום פעמיים בחודש בפני הכיתה על דברים שלמדתם מדרדסבא? או על אוזה ובץ? מה היה קורה, אילו בחטיבת הביניים, אחרי כל פרק שלמדתם בהיסטוריה, הייתם נדרשים להרצות בפני הכיתה על נושא מסוים מתוך הפרק? יכול להיות שהכל היה נשאר אותו הדבר, אבל גם בהחלט יכול להיות, שהחיים שלכם היום היו שונים לחלוטין.
הכותב הינו עו"ד אריאל כהאן המשמש כעורך-דין במשרד בוגט-קידר ועבר לגור בקליפורניה באופן זמני.
