כשמורה נוגע בלחי של תלמיד – מגיעה ניידת משטרה, כשמישהי רוצה להתנדב בגן, היא צריכה להציג פנקס חיסונים ולעבור הליך של בדיקת התאמה, בהתאם להנחיות משרד המשפטים. אריאל כהאן, אב לחמישה, תוהה אם כדאי לנו ללמוד משהו מההקפדה הדקדקנית על הכללים

עוד באותו יום הושעה המורה מבית הספר עד לסיום הבדיקה. בפועל, המורה לא שב ללמד עד סוף השנה. בשנה הבאה הוא ככל הנראה יחזור לבית הספר. אירועים מסוג זה תמיד גורמים לי לחשוב שאם ניתן היה לשלב בין האובססיה האמריקאית לבטיחות לבין תרבות הסמוך והחפיף הישראלית, ניתן היה ליצור מודל הגיוני ומאוזן.

אישורים ובדיקות כדי לעבוד עם ילדים

אחיינית שלי הגיעה לבקר אותנו מישראל. היא חשבה להתנדב כמה ימים בגן הילדים היהודי בעיר. שאלנו את המנהלת של הגן אם היא מעוניינת. היא אמרה שבשמחה, רק שעל מנת להתנדב בגן, אחיינית שלי צריכה להציג פנקס חיסונים מלא ולעבור הליך של בדיקת התאמה לעבודה עם ילדים, בהתאם להנחיות משרד המשפטים וה-FBI.

בשלב הזה הנחתי שהאמריקאים איבדו את זה לחלוטין. אחיינית שלי לא ביקשה לנהל את הגן, רק לסייע לכמה ימים לצוות של יותר מ-15 גננות. שלחנו קורות חיים, אחיינית שלי התנדבה בשנה האחרונה בארץ בבית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים, קודם לכן היא עבדה בחוות סוסים טיפולית. הכול נהדר, כך הוברר לנו, וכל הכבוד על ההתנדבויות השונות, רק שאם היא רוצה להתקרב לילדים אמריקאים, היא צריכה לקבל אישור בהתאם להנחיות של ה-FBI.

אני לא יודע אם הדברים משקפים את אמריקה, את קליפורניה, או רק את העיר בה אנו מתגוררים, אבל ברור שיש משהו בתרבות האמריקאית שהוא כזה – ראש קשה. הקפדה דקדקנית על כללים, גם במקרים בהם זה נראה לגמרי חסר היגיון. וכשזה נוגע לבטיחות, ובעיקר לילדים, לפעמים ממש מתחשק לך לדפוק את הראש בקיר.

לא לוקחים סיכונים

כשאוריה (16) יוצא לטיול במסגרת בית הספר, אנחנו כבר לוקחים בחשבון עלות נוספת של 250 דולר, דמי ביקור בחדר מיון. בכל פעם שהוא מעקם אצבע או מנוזל הם שולחים אותו למיון. למה מיון לעזאזל? בארץ היו אומרים לו לשתות מים ולשבת בצל. פעם אחת, כשהוא באמת שבר את היד והיה זקוק לגבס, הוא הובהל לבית חולים באמבולנס, כאילו שדרס אותו טרקטור. מזל שלא הזמינו מסוק.

אפשר תמיד לנסות להתווכח, אבל זה לא יעזור. אלו הם הכללים של בית הספר, כשמדובר בבטיחות התלמידים הם לא מוכנים לקחת שום סיכון. ועוד בעניין אוריה, במהלך הקיץ הוא מתנדב במסגרת פרויקט מדעים באוניברסיטה שענת עובדת בה (המכונה Caltech).

לצורך כך, החוקר המנחה אותו נדרש לעבור הכשרה לשם עבודה עם קטינים. בסוף ההכשרה היה מבחן. אף אחד לא מתקרב לקטינים בלי לדעת את הכללים. אפשר להגיד שהם צודקים, בטח כשמדובר בבטיחות של ילדים – אולי מקרה ההתעללות שאירע בראש העין יוכיח שבנושאים האלה אסור להתפשר על כלום. אפשר מאידך להגיד שהם מגזימים, שהם ראש קשה מדי, נודניקים, טרחניים, לא מבחינים בין עיקר לטפל ולא מסוגלים להפעיל שיקול דעת הגיוני. את השאלה הזו אשאיר פתוחה, אני לא מתיימר לדעת את התשובה.

ציוד בכיתה לרעידת אדמה

תרבות ההקפדה הדווקנית על סטנדרטים וכללים הפוכה ל"תרבות הסמוך" הנפוצה במחוזותנו. תרבות זו אינה נוגעת רק לבטיחות ילדים בבית הספר, היא כללית ונוגעת לתחומי חיים רבים. היערכות לרעידת אדמה, למשל, היא גן העדן של ה"פוצים" הקפדנים עם הראש הקשה.

ישבנו בסעודת שישי בערב, כאשר הבית שלנו התחיל לזוז. כמו סירה על גלים הבית זז – מצד לצד. יש משפט שאומר ש"אין רעידות אדמה מסוכנות, יש רק מבנים מסוכנים". זה הכול עניין של הקפדה על סטנדרטים וכללי בניה. בקליפורניה, לאחר רעידת אדמה בעצמה של 7.1 בסולם ריכטר, אף אחד לא נפגע באופן ממשי, גם לא בעיר שנמצאת ממש בסמיכות למרכז הרעש. בבית הספר של הילדים שלי, בכל כיתה יש ציוד למקרה של רעידת אדמה – החל ממזון ופנס ועד לדלי לעשיית צרכים.

כשהתרחשה רעידת האדמה (כאמור באמצע סעודת שבת), ברחנו לחצר בהתאם לתרגולת המוכרת. חלק מהילדים עוד הספיקו לגרוף כמה בורקסים מהשולחן למקרה שזו באמת תהיה הסעודה האחרונה. רק האורח האמריקאי שלנו המשיך לשבת ליד השולחן ולאכול. לרגע חשבתי שזה עוד קטע מהבוקיות האמריקאית המפורסמת. מחנכים אותם שזה לא מנומס לקום מהשולחן באמצע האוכל, לא משנה מה קורה, גם אם כל הבית עומד ליפול לך על הראש. צעקנו לו שיצא לחצר. "תרגעו" הוא צעק לנו בחזרה – "הבית הזה לא יפול עליכם, אתם בקליפורניה עכשיו".


הכותב הינו עו"ד אריאל כהאן המשמש כעורך-דין במשרד בוגט-קידר ועבר לגור בקליפורניה באופן זמני.

השאר תגובה